עשור לברצלונה החדשה

לפני עשר שנים בדיוק חתם רונלדיניו במועדון הכדורגל של ברצלונה, ושינה את ההיסטוריה של הכדורגל לעד.

המהלך הזה היה הסמל, הסטארטר לקבוצת הכדורגל הגדולה בכל הזמנים, הקבוצה שתגדיר עבור דור שלם מה הוא כדורגל יפה, באותו אופן שעבור הדור של שנות ה-50 וה-60 הכדורגל היפה של ברזיל הגדיר זאת.

זמן טוב להיזכר בעשר השנים האחרונות ולהבין מה בדיוק הפך את ברצלונה לתופעה ייחודית כל כך בכדורגל העולמי.

תנו לייק להופס בפייסבוק

השנים שלפני הספירה:

נתחיל מזה שברצלונה תמיד הייתה קבוצה גדולה. הקבוצה היחידה באירופה ששיחקה במפעלים האירופאים בכל שנה מאז 1955 ואחד משלושת המועדונים היחידים שלא ירדו ליגה מעולם בספרד (בארסה ריאל ובילבאו).

ארבע השנים שקדמו להגעתו של רונלדיניו, היו מהגרועות ביותר של ברצלונה בכל הזמנים. הכל הלך הפוך מאמנים באו, הלכו ולא השאירו חותם (ואן חאל, סרה פרר, רשארך, ואן חאל שוב ואנטיץ'), הקבוצה נכשלה פעם אחר פעם בליגה, ובשפל סיימה במקום ה-6 בליגה (זכורה במיוחד המספרת של ריבאלדו שהבטיחה את מקומה של ברצלונה בליגת האלופות במחזור האחרון מול ולנסיה במשחק גדול), שחקני רכש מבטיחים שנכשלו (מנדייטה, סביולה, ריקלמה) לצד שחקנים שפשוט לא היו מספיק טובים (רייזיחר, גברי, זנדן) ושורת שוערים מביכים (דוטרואל, בוננו).

על רקע הכישלון המתמשך התפטר נשיא המועדון דאז, ובמערכת בחירות סוערת נבחר חואן לפורטה לנשיא המועדון, לאחר שהבטיח להחתים את דיוויד בקהאם בברצלונה. וכמו כל פוליטיקאי לפורטה הפר את הבטחת הבחירות שלו, אבל כפיצוי הנחית בקמפ נואו את רונלדיניו, שהוצג ביולי 2003 מול 25,000 אוהדים נפלאים.

ההחלטה הזאת יחד עם המינוי של רייקארד יצרו את הבסיס לקבוצה המענגת שרייקארד יצר, וגווארדיולה שכלל לכדי שלמות.

בונים קבוצה גדולה, שנות רייקארד– 2003-2008:

שלוש שנותיו הראשונות של רייקארד התאפיינו במגמת שיפור מתמיד.

לצד רונלדיניו, הגיעו לקבוצה בתחילת עונת 2003-2004 רושטו, מארקז, וואן ברונחרוסט. לצידם עלו מהנוער הילדים אינייסטה וויקטור ולדאז והצטרפו לפויול וצ'אבי שכבר היו שחקני הרכב.

הפתיחה הייתה גרועה, ובינואר מצאה את עצמה ברצלונה בתחתית הטבלה לאחר הפסדים לולנסיה, לה קורוניה, ויאריאל, מלאגה, ריאל מדריד וסנטנדר.

לאפורטה גילה סבלנות והסבלנות השתלמה. בחלון ההעברות של ינואר חתם בקבוצה בהשאלה אדגר דווידס מיובנטוס, והודות לקשר ההולנדי ברצלונה הפסידה רק שני משחקים בכל החצי השני של העונה וסיימה במקום השני.

רונלדיניו סיים עם 22 שערים והפך באופן רישמי למוביל הקבוצה, ולדאז הפך לשחקן הרכב וגם אינייסטה זכה לכמות דקות מכובדת.

בעונה הבאה כבר הושלמה הרכבתה של הקבוצה הגדולה של רייקארד. דקו ואטו הגיעו, ההולנדים שבמידה רבה סימלו את תקופת הכישלון עזבו או פרשו ובנוסף הגיעו שחקנים משלימים שנתנו תפוקה חשובה כמו לארסון, בלטי וג'ולי.

בעונות האלה רונלדיניו היה השחקן הכי גדול ששיחק אי פעם כדורגל. הוא לא ייחשב לגדול ביותר אי פעם וגם לא לאחד הגדולים כי התקופה שבה הוא שיחק כדורגל טוב באמת הסתכמה בסה"כ ב-4 שנים, אבל ברגעי השיא שלו, לא היה שחקן גדול ממנו. לא היה שחקן ששילב בצורה כזאת בין וירטואוזיות ויצירתיות ליעילות. לא היה שחקן מהנה ממנו, שחקן שלבד שווה כרטיס של משחק ליגת אלופות. הוא נהנה מיכולות לעבור שחקן על מטר, לבעוט בעוצמה בלתי נתפסת מהמקום, להבקיע בעיטות חופשיות ממרחקים גדולים ובדיוק מדהים, לעצור כדור בכל עוצמה ובכל איבר בגוף בדיוק באופן שהוא רצה ואולי יותר מהכל למסור תחת לחץ ולמרחק כדורים בדיוק מילימטרי.

היכולת הבאמת מדהימה של רונלדיניו הסתירה במידה מסויימת את העובדה שברצלונה כבר שיחקה בשלב הזה את הטיקי-טאקה המפורסם שלמעשה אפיין אותה תמיד. בשלב הזה כבר היה לה את השחקנים להוציא את שיטת המשחק הזאת אל הפועל, הבסיס היה כמובן צ'אבי ולצידו דקו שהתאים היטב לשיטה. פויול היה הבלם האולטימטיבי להוציא את המשחק של ברצלונה קדימה במסירה קצרה, והשלישייה הקידמית – ג'ולי, אטו ורונלדיניו התאימה להפעיל את משחק הלחץ המפורסם של ברצלונה.

אלו העקרונות המרכזיים שהובילו את הקבוצה של ברצלונה – לחץ, שליטה בכדור והנעתו בהתבסס על הנעת כדור, תנועה וחילופי מקומות תכופים. העקרונות האלו לא השתנו ב-10 השנים האחרונות, ולמעשה אפשר לטעון שהם לא השתנו ב-50 השנים האחרונות (מאז ימי מיכלס), רק היכולת להוציא אותם אל הפועל והאופן שבו מוצבים השחקנים על המגרש כדי להוציא אותה אל הפועל השתנתה מעט.

כמו כן ראוי לציין שלאורך כל התקופה ברצלונה שיחקה בשיטה שנעה בין 4-5-1 ל-4-3-3 ול 4-6-0 בסוף עידן גווארדיולה ולאחריו, וזאת בניגוד ל-4-4-2 של הדרים טים, וה-3-5-2/ 5-3-2 של תקופת ואן חאל.

מה שיפה בברצלונה ומה שגם חשוב להבין, שהמספרים, אופן הצבת השחקנים על המגרש, הם בסה"כ ניסיון למצוא את הדרך הכי טובה להוציא לפועל את אותה פילוסופיית כדורגל.

אז ברצלונה גמרה את עונת 2004-2005 עם אליפות ועם הדחה מול צ'לסי באחד מצמדי המשחקים הטובים שזכורים לי בליגת האלופות, המפגש הזה היה גם תחילתה של היריבות שעוד תיזכר כמיתולוגית בין מוריניו לקבוצה בה התחיל לעבוד בעולם הכדורגל כמתורגמן.

בתחילת עונת 2005-2006 ברצלונה כמעט ולא התחזקה, אה כן, חוץ מדבר אחד קטן, ילד ארגנטיני בן 17 עלה לבוגרים, לאו מסי שמו. מסי לא היה הכוכב של הקבוצה שהייתה השיא של עידן רייקארד, אבל התרומה שלו הייתה מיידית. הוא שיחק 17 משחקים בליגה ו-6 בליגת האלופות והבקיע 7 שערים, תהליך העברת המקל מרונלדיניו למסי החל, ורונדליניו אימץ את הארגנטינאי הצעיר וחנך אותו.

זכור במיוחד מאותה עונה הניצחון 3-0 על ריאל מדריד בברנבאו, בסופו הריעו אוהדי ריאל מדריד לרונלדניו על התצוגה אותה זכו לראות. ברצלונה סיימה את העונה עם אליפות וזכייה בליגת אלופות אחרי מהפך מול ארסנל בגמר. בדרך עברה ברצלונה את צ'לסי של מוריניו, בפעם האחרונה שהשתיים נפגשו כאשר מוריניו מוביל את הכחולים, אבל לא הייתה זו הפעם האחרונה שברצלונה התנגשה עם צ'לסי, או עם מוריניו.

בעונה הרביעית והחמישית לקתה ברצלונה במה שפאט רייאלי כינה "המחלה של העוד", התופעה שמתרחשת לאחר עונה גדולה של קבוצה, שבה כל שחקן מרגיש שמגיע לו עוד – עוד דקות, עוד כסף, עוד חשיפה, עוד תהילה, ובאופן טבעי, בעולם של משאבים מוגבלים, הדבר מוביל למתיחות וסכסוכים.

דיווחים על סכסוכים של רייקארד, דקו, רונלדיניו ואטו הפכו להיות נפוצים יותר ויותר וברצלונה הפסידה את האליפות ב-2007 באחד מהמותחנים המטורפים שנראו בכדורגל האירופאי (בהפרש שערים לריאל מדריד), ובליגת האלופות לליברפול בשערי חוץ. עונת 2007-2008 כבר הייתה טובה הרבה פחות כאשר ברצלונה מסיימת במקום ה-3 ולא באמת מאיימת על התואר, ומודחת ע"י מנצ'סטר יונייטד מליגת האלופות.

בתום העונה החליף גווארדיולה את רייקארד, וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

אלופת הכל, שנות גווארדיולה– 2008-2012:

הדבר הראשון שעשה פפ היה להיפטר מדקו ורונלדיניו, בצעד שהפך אותו באופן מיידי לשליט הבלתי מעורער בקבוצה הזאת, שסבלה מחוסר משמעת וחוסר יציבות בשנתיים שקדמו לקידומו של פפ גווארדיולה למאמנה.

כמו כן קודמו לסגל הבוגר סרג'יו בוסקטס, והוחתמו פיקה ודני אלבס.

בזמן הזה שווה להתעכב על כמה התאמות שגווארדיולה עשה בטקטיקה של בארסה, כאמור, הפילוסופיה של ברצלונה לא השתנתה תחת גווארדיולה וגם לא תחת רייקארד, אבל אלה ההתאמות שהביאו את הפילוסופיה הזאת ליעילות אופטימלי בתקופתו של גווארדיולה.

שיטת הלחץ: בעוד השליטה בכדור תמיד הייתה במרכז הפילוסופיה של ברצלונה, השגת הכדור מחדש לאחר איבוד הוא דגש מרכזי של גווארדיולה. לא רק עצם הדגשת הנושא הזה הוא המיוחד, אלא האופן שבו גוורדיולה הנחה את קבוצתו לעשות זאת. מי שצופה במשחק של ברצלונה לא יכול שלא לשים לב למשחק לחץ שנהיה אינטנסיבי או נרפה לסירוגין באופן שנראה בתחילה כאקראי. אך לא כך הדבר. ברצלונה לוחצת כ-5 שניות לאחר איבוד כדור, מתוך הנחה שזה הזמן שבו הקבוצה היריבה עוד לא מתארגנת וקל יחסית לחטוף את הכדור בחזרה. כאשר היא לא מצליחה לעשות זאת ברצלונה מתארגנת מחדש ומחכה להזדמנות – בריחת כדור, מסירה לשחקן עם הגב למגרש, שחקן שמוביל את הכדור עם רגלו החלשה או במיקום שהוא לא רגיל אליו – ואז כמו בהרמת שרביט מנצחים כל הקבוצה עוברת ללחץ מהיר ומשיגה בחזרה את הכדור.

העברת מסי למרכז: עד להגעתו של גוורדיולה, מסי תופקד לרוב כשחקן אגף שפורץ למרכז, זה עבד לא רע, אבל לא דומה בכלל למה שהארגנטינאי מסוגל לעשות מהמרכז. גווארדיולה זיהה שהיכולת של מסי לקבל כדור לשלוט בו ולעשות פעולה בשטח קטן, לשחרר בעיטה במהירות ודיוק מקסימלי והיכולת להתחמק משחקן מגן אומרת שאת אותם דברים שהוא יכול לעשות באגף, שם יש יותר מרחב, הוא יכול לעשות גם במרכז, ושם, התוצאה של המהלכים האלה היא כמעט תמיד מצב מסוכן להבקעת שער.

חוק 1-3: באזור הרחבה של ברצלונה, גווארדיולה הפעיל שיטה שלמד כששיחק באיטליה. השיטה יוצרת הגנה דו שכבתית כאשר שחקן אחד ניגש לתקל את שחקן ההתקפה ושלושה שחקנים יוצרים טבעת במרחק של מספר מטרים ממנו ומונעים ממנו אפשרות למסירה קדימה, כך מצליחה ברצלונה להפחית בצורה משמעותית את הסיכון כתוצאה ממהלכי התקפה קרובים לרחבה של היריבות.

אז הודות לטקטיקה שיישמה את הפילוסופיה של ברצלונה בצורה מיטבית, דור שחקנים שגדל יחד, מתואם עד לרמת שלמות זה עם זה וצירוף נדיר של כישרון נוצרה בברצלונה הקבוצה הכי גדולה ששיחקה אי פעם כדורגל.

ב-4 שנים כמאמן ברצלונה זכה גווארדיולה ב-4 אליפויות, שני גביעים, 3 סופר קאפ, פעמיים בליגת האלופות ועוד שתי הופעות בחצי הגמר, ועוד ארבעה תארים קבוצתיים משניים.

בשנת השיא של ברצלונה – 2009 – הייתה ברצלונה אלופת הכל והחזיקה בו זמנית ב-6 תארים קבוצתיים, הישג חסר תקדים.

אבל כל התארים והמספרים לא יכולים לתאר את ההנאה הצרופה מצפייה במשחקים של ברצלונה, כן, אסתטיקה היא עניין אישי, ויש אנשים שמשתגעים ממשחק המסירות הקצרות של ברצלונה, אבל לא זכורה לי הסכמה רחבה כל כך לגבי הנאה מקבוצת ספורט כמו מברצלונה של פפ גוורדיולה.

האתגר הגרמני, וסימני השאלה – 2012-2013:

עם עזיבתו של פפ גווארדיולה, ולמעשה עוד עונה קודם לכן עם ההפסד לצ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות, והחריקות במכונה של ברצלונה, התחילו הרינונים על סיומה של תקופה.

אבל בחינה אובייקטיבית של עונת 2012-2013 לא ממש מצביעה על כך. ברצלונה פתחה עם רצף בלתי נתפס של 19 נצחונות ותיקו אחד ב-20 המשחקים הראשונים של העונה. היא הפסידה בסה"כ שני משחקים בליגה ולקחה אליפות בפער של 15 נקודות. היא הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות אחרי שהותירה מאחור קבוצות איכותיות כמו מילאן ופ.ס.ז'.

אבל הסיבה לתחושה החמוצה בסוף העונה ולסימני השאלה הרבים היו שני צמדי המשחקים של ברצלונה, נגד באיירן מינכן ונגד ריאל מדריד. צמדי משחקים שבהם נראה כי ברצלונה בתצורה הנוכחית שלה לא מסוגלת להתמודד עם האסכולה הטקטית שמייצגות ריאל מדריד ובאירן מינכן.

האסכולה הזאת, היא האסכולה הנגדית לזו של ברצלונה. המשחק של ברצלונה מתבסס על לחץ, החזקת כדור ותנועה לשטחים מתים, זאת כל התורה על רגל אחת. לעומת זאת המשחק של באיירן, על אף שגם הוא מתבסס על לחץ (בעיקר של מנדז'וקיץ', החלוץ הנייד שלה), יסודות המשחק של באיירן הם שבירת הלחץ של היריב, ויציאה מהירה להתקפות דרך האגפים.

לכן השחקנים הכי חשובים של באיירן הם רובן וריברי, הם אלו שמוציאים את ההתקפות קדימה והיכולת שלהם להתמקם נכון כדי לשבור את הלחץ, לצאת קדימה ולמסור נכון היא מכריעה ליכולת של באיירן להיות יעילה מול הקבוצות הגדולות.

ומול ברצלונה היכולת הזאת הייתה בשיאה, אפשר לצרף מרכיבים שונים לעניין הזה, כמו השובע של בארסה אחרי כל ההישגים, הפציעה של מסי, החולשה ההגנתית שנבעה גם מפציעות וגם מהיעדר עומק וכשרון מספק בחוליה האחורית וכד'.

אבל האמת היא, שבארסה פשוט לא מצאה תשובה טקטית הולמת למשחק של באיירן, היא לא הצליחה למצוא את הדרך ללחוץ בצורה אפקטיבית על באיירן שמרווחת את המשחק באמצעות שחקני האגף שלה. היא לא הצליח למצוא דרך לעצור את ההתקפות המהירות של הגרמנים.

לסיטואציה הלא פשוטה שבה נמצאת ברצלונה בפתיחת עונת 2013-2014, הצטרפה חוסר הוודאות בעקבות פרישתו של וילאנובה בנסיבות טראגיות.

אז עכשיו אנחנו נותרים עם סימני השאלה הגדולים, האם בארסה תמשיך לשחק באותו סגנון? האם היא תצליח להיות אפקטיבית באותה מידה? האם יש לה תשובה לשיטה של ריאל ובאיירן ששברה אותה בשנתיים האחרונות?

הרבה יהיה תלוי בזהות המאמן הבא וביכולת שלו לעשות התאמות, אבל יהיה מה שיהיה, את העשור האחרון שברצלונה נתנה לנו צריך לארוז ולשמור, כמו שאנחנו נוצרים את המשחקים הגדולים של ג'ורדן, כי בטוח שלא ראינו שום דבר כזה לפני כן, וספק אם נראה דבר כזה שוב בעתיד.

והכל התחיל עם רונלדיניו.